עברתם חוויה מיוחדת מאוד? אתם לא תהיו מאושרים אם לא יהיה לכם למי לספר עליו.
סידרו לכם לפגוש את סולן "ארקייד פייר" מאחורי הקלעים? ארגנתם צניחה חופשית? נתקלתם ברונאלדו והוא כידרר אתכם סולו? יופי. אם אין לכם למי לספר את כל זה באמת שלא היה לכל החוויות המדהימות הללו ערך ממשי עבורכם באמת.
נניח אתם בקונצרט רוק מטורף עם החברים שלכם, מפיק ניגש אליכם ומציע רק לאחד מכם להצטרף אל הכוכב מאחורי הקלעים כדי לפגוש אותו ולקבל חתימה. רובכם לא תמצמצו לשנייה ותיאבקו עד זוב דם כדי להיות "האחד" אבל לפי המחקר של גאס קוני, דניאל גילברט וטימותי וילסון, שפורסם בכתב העת היוקרתי "Psychological Science", אולי לא תרצו למהר כל כך להיבחר.
שלישיית החוקרים הטילו ספק בערך של "חוויה יוצאת דופן" בכך שהיא טומנת בתוכה מחיר יקר. לטענתם, בעוד שחוויה מרגשת כמו לפגוש את הזמר האהוב עליכם תגרום לכם לחוש אושר עילאי ומידי, בטווח הרחוק יותר היא עלולה להרחיק ולבודד אתכם מהחברים ובעצם ליצור מצב של ניכור ודאון. עד כדי כך שבעצם התחושה השלילית מתעלה על החיובית שקיבלנו מהחוויה הנשגבת.
איך הגיעו למסקנה הזו? החוקרים חילקו את הנבחנים לקבוצות של ארבעה נסיינים והראו להם סרטון וידאו. בפני שלושה מהחברים הציגו קליפ ואמרו להם שצופים קודמים דירגו אותו בשני כוכבים בעוד לחבר הרביעי של הקבוצה נתנו לראות קליפ שלדבריהם היה מיוחד וזכה לארבע כוכבים. יעני, חוויה משודרגת.
לאחר הצפייה הם קיבצו את כל החברים של אותה קבוצה כדי שידונו בחוויה וידרגו את מידת אושרם.
אז בשביל מה צריך חברים? כדי שיהיה טעם לחוויה
היינו מצפים שהבחור שזכה לצפות בסרטון המיוחד והמשודרג יהיה הכי מאושר. בכל זאת, הוא קיבל סרטון שווה יותר בעוד חבריו האומללים נאלצו לצפות בסרטון מחורבן. אבל בפועל זה היה הפוך: הבחור בר המזל היה הכי מדוכא מקרב מחבריו. הסיבה נעוצה בכך שהוא היה מרוחק מהשיח והוא התמלא בתחושה הקשה שאין לו עם מי לשתף את הצפייה המיוחדת. הדיכאון שחש בשיח התעלה על הצפייה השווה שקיבל.
התחושה דומה לכך שבזמן שפגשת את הזמר האהוב עליכם מאחורי הקלעים, החברים שלך הלכו ביחד לבר וכאשר בדיוק חזרת אליהם הם התפקעו מבדיחה פנימית שאין לך חלק בו. תחושת ההחמצה של החוויה שכללה את כולם חוץ ממך חזקה יותר מחוויה עוצמתית וכייפית ככל שתהיה.
תוצאות המחקר שופכות אור על התרבות הנוכחית, בה אנחנו מעלים תמונות מכל מיני מקומות ומשתפים סיפורים ברשתות החברתיות. אם האנשים הללו חוו לבד את הרגעים הטובים ולא יהיה להם למי לשתף, זה כאילו החוויות הטובות לא היו שם מעולם. הרשת החברתית מאפשרת לאנשים לשתף חוויות לזרים מוחלטים ולמלא את הצורך הזה של "להיות חלק משיח". לדעת שיהיה מי שישמע או יראה מעניק ערך לחוויה.
מדובר במצב שאתה תדע מראש שלא לשווא טסת לתאילנד, לא לשווא הזמנת מנה יקרה ולא לשווא הצטלמת בסלפי עם הזמר האהוב עליכם. בזמן החוויה עצמה בני אדם כבר מבססים את השיתוף שלה אחרת אין לה תועלת ממשית עבורם והיא תשאיר את המשתתפים חסרי סיפוק. מכאן הכוח של רשתות חברתיות, המבוססות על הצורך החיוני לשתף.
למעשה, כל דבר שאנחנו רואים או חווים מבוסס על פרשנות האינטראקציה שלנו עם אחרים. השיתופיות נעימה לנו כמו שוקולד. בני אדם נותרו מעל הכל יצורים הזקוקים לפידבק. בלי זה, הם לא מתרגשים באותה רמה, לא מגיבים באותה עוצמה ולא מפנימים באותה חוזקה.
אבל עם כל הכבוד למחקר, אשמח לפגוש לבד את סולן "אינטרפול", פול בנקס, ושהחברים שלי יחפשו.
ראיתי את התמונה ומיד נכנסתי לקרוא!... אפשר לנתח את התמונה בהקשר של המחקר שהבאת- על הצורך בחברים ושיתוף שחזק יותר מחוויית הטעם האישי... תמיד חשבתי שהצורך לשתף הוא תכונה נשית יותר, במיוחד כשאני משווה את יצר הפטפטנות שלי מול השתקנות היחסית של אבא שלי, למשל. באופן כללי, למרות שפרטי המחקר מעניינים- הרעיון לכשעצמו הוא לא חידוש; האדם הוא יצור חברותי- זה ברור וידוע, וכבר אמרו חז"ל "או חברותא או מיתותא". אפשר אולי להרחיק מעט ולומר שזה לא רק צורך אגואיסטי אלא שבטבע הזה כלול הרצון להיטיב לאחרים. השאלה היא עד כמה אנחנו נואשים בצורך הזה לשתף ולחלוק, ומה קורה לנו כשהוא לא בא על סיפוקו המידי או בכלל? אדם נורמלי לא אמור לרצות ולהיות מסוגל גם לחוות חוויות ולעכל אותן לבדו?...
השבמחקלא ידעתי נחמה שאת [גם] גרופי של "חברים"....אני לומדת עלייך תמיד דברים חדשים...
השבמחקשווה באמת לבחון את ההבדל בין חוויה שאנחנו עוברות לבד - מבלי לשתף כלל, ובין חוויה שאנחנו עוברות לבד - אבל משתפות, ובין חוויה שאנחנו עוברות ביחד עם אחרים. כנאה לכל אחד מהדברים יש ערך, אחר. וכמו שאמרת אם סוג מסוים של התנהגות (כמו שיתוף) הופך להיות נואש - זה תמיד רע.